שִׁבֹּלֶת בַּשָּׂדֶה כּוֹרְעָה בָּרוּחַ

על דגניים בגינון ובכלל

בעקבות הראיון עם אלי בקר אני חושב שאכן ראוי להקדיש תשומת לב רבה יותר לקבוצת צמחים עצומה זאת שנכנסת בתנופה בשנים האחרונות לגינון הנוי הציבורי והפרטי בישראל.

עינינו אשר שודפות דרך קבע את הפרחים הצבעוניים נוטות להתעלם ממופע שונה לחלוטין מפרחי ורדניים, שפתניים, מורכביים וכולי. השוני הוא כה רב עד כי בשפה הפשוטה אנו מכנים אותם שיבולים, אם תשאלו כל ילד הוא יאמר: "לחיטה אין פרחים, יש לה שיבולים" זאת היא כמובן הבנה מוטעית, הטרמינולוגיה טובעת את היחס אל המושא משום ש"פרחים" הם יפים ולכן מראש ישנו יחס של ביטול, העין כמעט מתעלמת מיופי כה רב שכולו תנועה מושלמת בין הפרשי לחצים למבנה המסה הצמחית, אם בפרח רגיל ההרמוניה המושלמת היא בין המנגנונים הגופניים של החרקים אשר על פי הם נקבעים צורת הפרח, ריחו וצבעיו (קליטת אורך הגל של הצבע אדום לדוגמה אינו נפוץ בין חרקים ולכן מספר מיני הצמחים בעלי פריחה אדומה הוא זעום), הרי שבפרח דגני ההרמוניה תהיה בין הרוח, עמוד התפרחת והמרווחים אשר בינהם, הרוח לדגן היא שירה ארוטית.

יחסים מושלמים אלו יוצרים לנו את התנועה והרשרוש החודר את השקט בערבות העשב או בשדות החיטה, זהו תֹּאַם שאינו פחות ערך מדבורנית המושכת  אליה את זכר הדבורה או כלנית המושכת את חיפושית האמפיקומה, תֹּאַם זה, תוצר מאבקים אין סופיים המשנים את הכרומוזומים ביחס להתניות הנכפות עליהם מתוך אין ספור האילוצים בהם הם פוגשים בחלוף הזמן, זהו פלא גדול שההכרה האנושית יכולה להיטמע ולחוות מציאות עצומה זאת, זהו פלא גדול שעיננו יכולות להביט בקדושה זאת, שליבנו יכול להתמלא מרטט עמוק זה של יצירה מתחדשת ללא גבול.

אך כמובן שבגינות שלנו אנחנו כן מעוניינים בגבול, שהרי ללא זה החיטה, השעורה, שיבולת השועל ושאר מיני דגניים היו קוברים את מה שאנו מעוניינים לטפח, ולכן כדי להכניס את אותו שְׁאָר רוּחַ מבלי להפר את האיזון הנדרש עלינו לברור מינים שלא יהפכו לפולשניים, ישנם לא מעט מינים כאלו, מוטי קופלביץ ממשתלת "בוטניקה" עושה גדולות בתחום זה ומידי שנה מוסיף עוד ועוד זנים נבחרים, מנמוכי קומה בגובה 30-40 ס"מ ועד לענקים המתנוססים למעלה משלושה מטרים.

יש לזכור שחלק ניכר מצמחים אלו דורש ממשק של גיזום חריף בחורף שכן הוא נכנס לתרדמה, זאת היא נקודה שיש לקחת בחשבון משום שהיא מעלה את רמת התחזוקה של הגינה.

אני נוהג להשתמש במספר מינים, הראשון בינהם שכמעט ואין גינה שתכננתי שבו אינו מופיע הוא כסמנתיון רחב עלים, מין זה במקור מצפון אמריקה הוא בעל מופע משתנה שאין לו רגע אחד דל, גם במופע החורף הגזום שלו טמון יופי רב בדמות הניצני העלים המבקשים לבקוע את הקור וממתינים בסבלנות על פני הקרקע, השיבולים שלו נראים כשיבולי חיטה מקוצרים שעברו תחת מכבש, והם נשארים במשך חודשים ארוכים על הצמח ומשנים את צבעם מירוק בהיר לכהה ואז לחום ברונזה בסתיו. הכסמנתיון הוא בן משפחה קרוב של מיני זעזועית הצומחים בר כחד-שנתיים פה בארץ פלשת. גובהו 60-80 ס"מ, רוחבו 40-50 ס"מ ומזריע את עצמו מעט, קל להרבות.

מין אחר אשר מופע היום-יום שלו נראה כ"עשב" עדין ובפריחתו בספטמבר-אוקטובר נראה כהגשמה של אגדות האחים גרים הוא מולנברגיה נימית, מגיע גם הוא מצפון אמריקה, המולנברגיה גם שומרת על מראה חורפי יציב ובכך יש לה יתרון, גובה העלווה 40 ס"מ ובפריחה הוא עולה ל60-80 ס"מ, למולנברגיה בלי ספק את אחד ממופעי הפריחה המרשימים ביותר בגינה שהמילים הטובות ביותר לתיאורו הוא ענן סגול, אך מי שלא ראה לא מבין. כדאי לגזום את עמודי התפרחת אחרי סיום הפריחה או בסוף החורף.

מבין מיני הזיף-נוצה שהנפוץ שבהם הוא זיף נוצה מחוספס ומדהים בתנועתו בצידי הדרכים לאחר שידו היתה על העליונה בתחרות הראונדאפ עם מרססי מע"צ, יש גם מינים מבוררים שאינם מזריעים עצמם בלי סוף, את המין זיף נוצה אדום (ארגמני) איני נוהג לשתול בדרך כלל הן מפאת גודלו והן משום ששתילתו המסיבית הגדישה את הסאה. תחליפים טובים לנברשות המופלאות הללו הם זיף נוצה "זנב-שועל" 'צורה מוריקה' שהוא קטן בהרבה מהארגמני גובהו 60-70 ס"מ וכן את הזן 'המלן' שהוא קצת יותר קטן, את הזן הקומפקטי ביותר (30-40 ס"מ) – 'ליטל בני' הפסקתי לשתול לאחר שלא עלה יפה, יתכן עם זאת שהייתי צריך להתעקש קצת יותר.

אי אפשר לכתוב על דגניים ללא מיסקנתוס סיני, קבוצה זאת נמצאת בגינון במשך שנים ארוכות אך רוב המינים והזנים שלה גדולים לגינות קטנות (150-180 ס"מ) חלק גדול ממיני המיסקנתוס מגיעים מיפן, קוריאה, סין וטאיוואן [על אף שישנם מיליארד וחמש מאות מיליון בני אדם ("סין") שנציגיהם (אותם מעולם לא בחרו) בדיקטטורה של הפרולטריון טוענים שכלל אין את אותה ארץ אחרונה ולכן כל תושביה הם למעשה "סינים", טענה אשר מתווספות לה סנקציות וחרמות לאלו אשר טוענים אחרת מהם], זן שאינו גדול ופורח יפה הוא מיסקנתוס סיני 'מורנינג לייט' אך לגינות קטנות יותר יתאים הזן 'ליטל קיטן' שיוצר גוש בגובה 80-100 ס"מ ופריחה בגובה 120-140 ס"מ, ישנו עוד זן מצומצם שטרם השתמשתי בו בשם 'ליטל סילבר ספיידר', שווה בדיקה.

בגינות גדולות בלבד ניתן לשתול קורטדריה מכסיפה 'נמוך' ("עשב פמפס"), [תמונה של הגדול], הזן הרגיל נועד לפארקים או גינות שני דונם במושבים אך הנמוך מצומצם בהרבה וגובה עלוותו 120-140 ס"מ ובפריחה קרוב לשני מטרים, יש במראהו נוכחות כמעט בוטה אך ניתן לרכך זאת בעזרת צמחים גדולים ששתולים לפניו ובקרבתו. יש לזכור שעליו חדים כסכין מושחזת, כך גם מיני המיסקנתוסים, כבר נחתכתי בעברי פעמיים (אין טיפש כבעל ניסיון), ראו הוזהרתם.

מין שהתחלתי להשתמש בו לאחרונה למרות שקיים כבר כמה שנים במשתלות הוא מליניס מעורק 'סוואנה', קטן יחסית (70 ס"מ גובה, 50-70 ס"מ רוחב), בעל תפרחות ורודות מעוררות השתאות, במקור מאפריקה דרומית לסהרה (תמונה).

מין נוסף שמשתלב נפלא בגינה קטנה הוא בן אפר מכחיל (במקור מאירופה), רצוי רק להקפיד שיהיה מזנים מבוררים מחלוקה ('נטף', 'אלייג'יה בלו') שלהם עלווה אפורה-כחלחלה, יש לזכור שהבן אפר אינו מאריך שנים ויש להחליפו כל 2-4 שנים, אך בשל גודלו הקומפקטי (30 ס"מ) הוא אינו יוצר "חורים" גדולים.

ישנו עוד מין מעניין אם כי הוא מתנהג כמעט כחד שנתי המזריע עצמו מעט, זהו מלעינאל דקיק (סטיפה), הוא צומח מהר לגובה 50-60 ס"מ ויוצר מראה חוטי הנע ברוח הקלה ביותר, יש לו קרובים גם פה בישראל/פלסטינה/כנען/ממלכת ירושלים, כגון מלעינאל מצוי ומלעינאל קצר מלענים, שניהם נפוצים מאוד.

בעבר נהגתי לשתול בעיקר את המולנברגיה והכסמנתיון בגושים גדולים על מנת לקבל "אפקט" דבר שאיני עושה עוד היום (מה שמתאים יותר לגיאופיטים), יש לצמחים הללו חן ועדינות רבה אשר דווקה מקבלים ביטוי עדין ומדוייק יותר כאשר הם מפוזרים בין שאר צמחי הגן.

כל המינים הללו מצליחים היטב בשמש מלאה עד חלקית ומסתפקים לאחר ביסוס בהשקיה מתונה.

כמובן ישאל בסיום פלוני מדוע כאשר הסתיו בדמדומיו טורח אני להעלות פוסט על דגניים קייצים ועל כך אשיב שאם עגבניות בדצמבר נראות לנו כבר טבעיות כשמש "השוקעת" במערב אזי גם על מיסקנתוס ניתן לכתוב בנובמבר, אך על בצלים ופקעות בהחלט אכתוב וכך גם אקדיש כמה מילים על התופעה המפלצתית של רקפות "אמריקה", בפוסט הבא.

ולסיום, אמנם לא שושנה דמארי אבל בכל זאת שווה האזנה:

שבולת בשדה