ירידת הטמפרטורות בשבועיים האחרונים צבעו את עצי האלה, הרימון, התות והתאנה בגוונים עזים כמותם לא זכרתי כבר כמה שנים, מי שנמצא על ההר הגבוהה חווה זאת חזק יותר מאנשי השפלה, ירידה ברכב מרום של 800 מטרים אל עמק האלה בגובה 300 מטרים מגלה שינוי של ממש בצבעים, האלות אותן אלות אך ככול שיורדים הכתום והאדום נעלמים ואפילו הצהוב חיוור יותר, לפעמים זה אושר להיות ירושלמי.
אך השנה את הסתיו דווקא התחלתי במקום ובזמן אחר, לפני קרוב לחודש במה שמכונה בעגה המקומית "סוכות" שהיתי כמה ימים בפראג, נכון יותר לומר בעיר העתיקה של פראג, בארבע ימי שיטוטים תחת מתקפת תירות שמעולם לא נתקלתי בה קודם לכן, ראיתי פֶטיש של ערגה לתרבות פרימיטיווית וברוטלית של ימי הביניים יחד עם העדר התיחסות כמעט מוחלט להסטוריה הקרובה שעברו בני המקום מ1939, כך זה כשהסבל עוד פועם בתוך צבר הסינפסות במוחם של אנשים חיים. את הקורבנות של השגיונות המעוותים, התוצר של הפאודליזם והנצרות אשר נכפו על עשרות מיליוני אנשים במשך למעלה מאלף שנים אין איש זוכר ואין ילדים או נכדים שיעבירו את לפיד העדות, הזכרון נמוג בערפל ההסטוריה וכל מה שנשאר הוא התפעלות וצילומים של גשרים "מפוארים" ארמונות "נוצצים", כנסיות גוטיות "מרהיבות" ושחקנים בדמות אבירים, אלוהים! כאילו יעז מישהו לשחק חיילים בורמכט או סוכנים בנ.ק.ו.ד. ובין לבין כולם עושים שופינג ללא הכרה, אירופה במיטבה.
אחד הדברים המעניינים בפראג היה העדר גינון פרטי. הרחובות, הכבישים והמדרכות מרוצפי האבנים היפיפיות פוגשים באופן ישיר את הבניינים, ללא כל טווח אדמה אשר בה שתולה "גדר חיה", מדשאה או עץ, לא ראיתי במהלך כל ימי הביקור בניין מגורים אחד שלו "גינה", אין אני אומר זאת לזכות או שלילה, אלא כאבחנה על תרבות שונה לחלוטין שבה המרחב הציבורי המוחלט, הרחוב, הכיכר (ולא הבניין שבו גר הציבור) לוקח את כל השטח עד לפתח הבניין, כמובן שפועל יוצא לתרבות כזאת היא מדרכות רחבות יותר וחיי חברה שעוברים מהמרחב הפרטי (משפחה וחברים בבית, בגינת הבניין המשותף) אל הציבורי באִבְחַה אחת.
גינון ציבורי זה, גם הוא בתורו מאוד מינימלי, ועיקרו עצים בשדרות המרכזיות בלבד ובכיכרות לא רבות, לעיתים אלו קטנות, במפגש רחובות אינטימי עם ספסל או שלושה ולעיתים בכיכרות עצומות.
הדבר הבולט בגינון-עצים זה היה כאמור השלכת, בניגוד לאקלים הים-תיכוני השורר כאן, מרכז אירופה אינו מאפשר לעצים רחבי עלים לעבור את החורף הקשה, הם פשוט יקפאו למוות (כך הם חוסכים מעצמם את הפארסה של עצי הזית בכיכרות יחד עם הבלי דימויי השלום הנלווים לכך) ולכן במשך תקופת ההסתגלות האבולוציונית ברירת המחדל של העצים היה להשיר או לצמצם את שטח הפנים (מחטניים). השימוש המידתי-המינורי בעצים האלה מצליח לגרום לארכיטקטורה הפומפוזית הכמעט מופרכת של סילסולי הקיטש המקשטים את הבניינים להתמתן ולרגע נמוגה המתקפה אל תוך פרופורציות מושלמות של פינות ישיבה תחת עלים כתומים הנושרים על אבני המדרכה. העץ הנפוץ ביותר שצפיתי היה דולב מזרחי ובלי ספק שזהו מקומו הטבעי, גם אם בישראל הוא גדל כקצה תחום התפוצה הדרומי הרי ששם הוא נהנה מכל רגע, הם פשוט קורנים מעונג.
ולמי שמכור לעניין השלכת (יש ענף תיירות כזה בארצות הברית)אזי אחד העצים היפים ביותר בצבעי הסתיו אשר נכנס יותר ויותר אל הגינות והגינון הציבורי בשנים האחרונות הוא ספיון השעווה עץ זה אשר מקורו במזרח סין, יפן וטאיוואן משמש למגוון רחב של תעשיות כגון נרות, סבונים, תרופות, ביו-דיזל ואף כעץ מרעה לדבורים.
מימדיו צנועים (7-8 מטר גובה ו6-7 מטרים רוחב) והוא יכול לשמש כעץ צל בגינה בינונית, ישנה רב-גוניות גדולה בצבעי השלכת, מצהוב-חום, צהוב, כתום, אדום ועד בורדו ולכן לא כדאי לבחור את העץ ללא ידיעה ודאית, על כן כדאי לבחור אותו בסתיו אז רואים את צבעי השלכת שלו או להזמין עץ מורכב. גם לאחר הנשירה נופו הערום מרשים ופירות קטנים ולבנים מעטרים את קצות הענפים. בדרום ארצות הברית הוא נחשב לצמח פולשני, בישראל אינו מזריע את עצמו.
למי שרוצה שלכת בזעיר אנפין, אפילו בעציץ גדול מומלץ לגדל ברברית 'רד ג'ואל' (60-70 ס"מ גובה ורוחב) זהו זן מכלוא אשר עליו האדומים בעונת הצימוח הופכים לבורדו-דם מרהיב לפני הנשירה, אך יש להקפיד לשתול בשמש מלאה, רק שם גווני העלווה מגיעים לשיאם (תמונה).
ימים אחרונים לשלכת, צאו אליה.
אבינדב שלום,
הבלוג שלך מדהים.קריאתו מזכירה לי את הריגושים שחוויתי בתור סטודנטית בקורס לגיאובוטניקה עם שני מדריכים שהפכו לענקים אבינועם דנין ואבי שמידע.
נעזרת בעצותיך הרבה.
תודה
תודה רבה, אני אזוב קיר לעומתם.