בטבע לצמחים חד-שנתיים יש יכולת מופלאה להרוות את צמאוננו ביופי מרהיב, בתות מכוסות פרגים, סביונים, צפורנית מצרית ואין ספור מינים שונים מרוממות נפש ומהוות בכל רחבי העולם מוקדי משיכה תיירותיים, הבעיה טמונה בניסיון החיקוי התרבותי, מכך נגזרות שלוש בעיות מרכזיות:
הבעיה הראשונה היא התחזוקה הגבוהה הנדרשת לצורך אותו "אפקט אביב-מרהיב" ותחזוקה גבוהה במקרה העונתיים לא קשורה בעצלות או בחסכון כספי (גם לחסכון כמובן ערך), אלא בנראות, על מנת להשיג מראה של אותם כתמי צבע "מהממים" עלינו פעמיים בשנה לחשוף שטחי אדמה (יפים כשלעצמם) ובעיקר את קווי ההשקייה (המרהיבים), בריטואל קבוע אנחנו מפשיטים את הגינה, חושפים את קרביה על מנת להלביש אותה שוב שלושה חודשים אחרי, דומה הדבר לאדם שיקדח בקיר, יחשוף אותו עד לחיוט ולאינסטלציה ואז יבנה אותו שוב רק על מנת להנות מהתמונה שיתלה עליו למשך חודשיים-שלושה נוספים-פעמיים בשנה.
הבעיה השניה היא התופעה התרבותית של המקדונליזציה ("להגדיל בשקל ותשעים?"), אשר בה ישנה תחרות מתמדת בין יצרני הפרחים מי יצליח להיכנס לספר גינס, אמנון ותמר, מימולוס ורקפות (שלצורך העניין התרבותיות הן עונתיות לכל דבר ועניין) הפכו להיות גרוטסקות של מפלצות ענק, אמנם השפה עדיין מתיחסת אליהן כ"פרחים" אך כבר שנים שמדובר בממלכה נפרדת לחלוטין אשר מיישרת קו עם ממלכת הXL האימפריאלית שמקורה בדמוקרטיה המפוארת והברוטלית להחריד אשר מעבר לים (ידידתה הטובה ביותר של הדמוקרטיה הברוטלית היחידה במזרח התיכון), אם יש מקררי ענק, מכוניות ענק ומגדלי ענק אז למה לא פרחי ענק? משתפי הפעולה העיקריים בתחום זה הם קבלני העיריות והמועצות אשר נועצים לנו בעיין כיכרות של מימולוס ואמנון ותמר אשר פרחיהן גדולים מתמרורי ההכוונה.
גננים של בתים פרטיים אחראים לזוועת "רקפת אמריקה" אשר אין מילים שיתארו את כיעורה, כיצד לקחו יופי מעודן ומלוטש אשר שוררו עליו שירים והפכו אותה למפגן ראווה לבוטות חסרת טעם.
הבעיה השלישית אשר כולם יודעים אבל כבר לא נעים לדבר עליה היא המים, צמחים עונתיים לא לוקחים הרבה מים אלא כמויות אדירות, אמנם בזמן החורף דרישתם מצומצמת על אף מרווחי היובש הארוכים של השנים האחרונות אך עם עליית הטמפרטורות במרץ-אפריל הם הופכים למשאבות של "מקורות", לכל גודטיה מחוברת קשית לכינרת.
אני מודה שאיני מחבב גינון עונתיים אבל אם כבר עוסקים בהם אז הנה כמה מומלצים שיראו עם מרקם של הקשר לנוף המקומי ולא יכפו עליו פנטזיות גרוטסקיות:
פרג אגסני: מקומי, אדום, פורח בשפע, מזריע בשפע, הלקט יפה (תמונה).
צפורנית מצרית: מקומי, ורוד, פורח בשפע אדיר, מזריע בשפע ואולי יותר מידי (תמונה).
פשתנית מרוקנית: ממרוקו אך נראית מקומית לחלוטין, צמח לועתני, עדין ופורח בשפע אדיר בגוונים רבים, לבן, צהוב, ורוד, סגול, תכלת, פורח בשפע, מזריע עצמו בשפע (תמונה).
קצח דמשקאי: מאגן הים התיכון, לבן, תכלת או כחול, מרהיב אך פורח פחות מהקודמים, מזריע עצמו, ההלקט יפה (תמונה).
אשולציה קליפורנית: מדרום מערב ארצות הברית, בצהוב וכתום, פורח בשפע, מזריע עצמו (תמונה).
דרדר כחול: מקומי, בכחול אצילי נפלא, פורח בשפע באביב, מזריע עצמו (תמונה).
בר דורבן אשכולי (דולפיום עונתי) מדרום אירופה ואסיה, כחול ותכלת, מעט גבוהה (40-70 ס"מ) וצר, פורח בשפע ובעוצמה, מזריע עצמו בשפע (תמונה)
למי ששואל מדוע תורמוס ההרים לא ברשימה התשובה היא שהוא גדול מידי לגינה פרטית, בתנאים מיטביים של אדמה מועשרת והשקיה הוא יכול להגיע למימדי שיח, הוא נראה היטב בבר אך בגינה עלוותו נוטה להשתלט ופריחתו למרות יופיה קצרה מידי.
הבטחתי פוסט גיאופיטיים אז אשתדל לקיים בקרוב.
שתי תוספות של תמונות באיחור (מוטב מאף פעם לא?) שנמצאו בדיסק און קי
:
יפה ומעניין מאד
אשמח להיות מנוי
אבל לא מצליח לעשותו דרך התיבה שנתת
ישר כח
שלום יוסף.
ראשית דרך התיבה צריך לרשום את המייל ואז לאשר כאשר נשלח לך לתיבה.
תודה רבה, עמק המעיינות הוא אכן חם באופן קיצוני ולא הייתי מנסה שם להשקות באותה המידה כמו במישור החוף ובטח בירושלים, אני חושב שמחזורי השקיה של שבוע יהיו התחלה טובה ולאט לאט הייתי בוחן הרחבה של הטווח בקשב רב לצמחים, זאת כמובן בהנחה שיש אדמה עמוקה וקומפוסט רב, צריך לבדוק את מקור הצמחים על מנת לראות את התאמתם, למשל מרווה אזוביונית לא הייתי מנסה כלל וגם עם מרוות אפרים הייתי נזהר וכך גם עם שחרחרה (הייתי שם אותם בהצללה חלקית) לעומת זאת דולמיטית אני חושב שכן תתאים וכך גם דבשית, גרג 'פורמנז רד', צחורה על כלל הזנים שבה ואולי הייתי מנסה מרוות מכלוא נוספות כגון כריסטין יאו. בכל מקרה הייתי דואג להם להשקיה היקפית של 3-4 טפטפות ביחס לגודל הצמח של 1 ל"ש ומשקה פעם בשבוע 3-4 שעות עם חלוקה ל4 אינטרבלים בכדי למנוע נגר. זה דורש עין ותשומת לב, אולי אפשר כאמור לרווח עוד את הימים אך לא הייתי מתחיל ביותר, ההשקיה ההיקפית מאוד חשובה משום שהיא מאפשרת לשורשים להתפתח באופן עמוק ורחב ולא רק לנקודת טפטוף אחת שם גם יש ריכוז מלחים גבוה ביחס לנפח האזור המושקה, זה מדמה את צלחת ההשקיה שהיה נהוג להשקות בה עצים. יתכן שאם האדמה מספיק עמוקה (מטר) תוכל להשקות גם פעם בשבועיים.