גיאופיטים, מיון, ביזה והבנת המציאות.
באיחור מה אני מגיע לפוסט הזה, אולי כבר מאוחר מידי אך תמיד טוב גם לשנים הבאות (אם אכן יהיו כאלו כפי שטורחים לבשר לנו מיני יידעונים), בדרך כלל מקובל להתייחס אל צורת צימוח זאת כקבוצה, אנחנו נוטים לחלק את עולם הצומח בשני אופנים, האחד הוא מיון טקסומני שנראה כך: נרקיס מצוי – נרקיס – נרקיסיים – אספרגאים – חד פסיגיים – בעלי פרחים – צומח. זהו מיון שהוצע כבר במאה השמונה עשרה על ידי קארולוס ליניאוס ופתח הבנה נרחבת לעולם הטבע עוד בטרם הופעת דרווין משום שהיא מניחה קשר בין עולם התופעות ומבקשת להתחקות אחריו בצורה עקבית (אם כי ליניאוס עצמו ערבב לעיתים מציאות עם מיתולוגיה ושאר הבלים) המיון השני שאינו פחות ערך ובו אנו עושים שימוש בדרך כלל הוא צורות חיים שנראות כך: עצים/שיחים/בני שיח/ עשבוניים/ גיאופיטים/ סוקולנטיים וכן הלאה. מי שפיתח ושכלל צורה זאת הוא קריסטן ראונקיה.
זהו מיון נפלא משום שהוא עובד בצורה כמעט אינטואיטיבית לצורך הסקת מסקנות שגם הן יחד עם הבנת הגנטיקה מאפשרות ראיה מקיפה עם הקשרים ענפים לאופן שההתניה כפתה לאורך זמן התפתחות דומה בסביבות מחיה רחוקות זו מזו אך דומות בתנאיהן, כלומר לא התפצלות הענף המשפחתי אלא ההיענות הפיסיולוגית לקשיי ההסתגלות כקבוצה. יחד שתי השיטות שופכות אור על התנועה שהאבולוציה עוברת זה מיליוני שנים ומאפשרות לנו להבין באופן רחב את התופעות הנגלות לעין, רחב אמנם אך עדיין לא בצורה עמוקה, שכן גם אם נקרא לדבר מה בשם "כליל החורש" ונבין כתוצאה מהיקשים ומדידות את המכניקה שעומדת בבסיס אותו "עץ" עדיין אנו עוסקים בהמשגה, אלו הם רעיונות אודות המציאות. נשגבים, יפים ומורכבים ככול שתוכל התודעה להכיל הם תמיד יישארו בגדר הסברים, הבנה עמוקה של העץ אינה נובעת מהמילה אלא מהתבוננות, כאשר המחשבה דוממת, כאשר ישנו שקט פנימי אין עוד פער בין המתבונן למושא, בין תנועת החלקיקים הבונה את האובייקטים לבין התודעה המנסה לאחוז בהם תוך כדי שחיקתו החרישית של הזמן.
לאותה קבוצת מיון אשר אנו מכנים גיאופיטים ישנה איכות שונה כמובן מעצים או חד-שנתיים, האיכות הזאת קשורה ביכולת שלהם לשמר אנרגיה באיבר האגירה בין אם הוא בצל (יקינתון, נרקיס, צבעוני) שהוא התעבות התפתחותית של עלים. פקעת (רקפת, כלנית) וקנה שורש זוחל (אירוסים שונים) שהם התעבות התפתחותית של גבעול. ושורש מעובה (נורית, עירית גדולה) שהוא התעבות התפתחותית של שורש. האיכות הזאת שבולטת באופן ניכר לעין האנושית היתה בעוכרי חלק מהגאופיטים, ההיסטוריה האימפריאלית-קולוניאלית היתה לא רק שדה קטל אנושי אלא גם רצופה במעשי ביזה בוטניים, דוגמה מובהקת לכך היא היעלמותו (כמעט) של המין שושן צחור שבהבלי אמונות הנצרות מסמל את בתוליה של מרים (לכאורה! לכאורה!) טרגדיה שעלתה כפסע מהכחדתו לצורך מילוי אולמות הכנסייה ובתי האצולה האירופיים. צמח נוסף שסבל מחמדנות העין והכיס האנושית הוא הצבעוני אשר טופח בגני הסולטנים באימפריה העותומנית ומשם הגיע במאה ה17 להולנד, מי שחושב שמשברים כלכליים הם חדשים יכול לקרוא פה על משבר חריף שנבע ממניעים דומים (חמדנות והלוואות ללא כיסוי) בשוק הצבעונים ההולנדי, במאות השנים הללו נקצרו ברחבי האימפריות השונות אין ספור בצלים ופקעות של אירוסים, צבעונים, שושנים, יקינתונים ועוד.
בגינון הגיאופיטים הפכו לתופעה כה נפוצה שניתן באוקטובר-דצמבר למצאם לא רק במשתלות ובחניות הפרחים אלא אף בסופרמרקט, יכולתם לפרוח בגינה גם כמעט ללא טיפול היא כמעשה נס לרבים שנכשלים בכל (בעיקר בהשקיה) ומצליחים להפריח צבעוני או נרקיס בשממה, בן גוריון היה מתמוגג.
יחד עם זאת אני מוצא שכדאי להתייחס למספר דברים בבואנו לשתול גיאופיטים, הראשון הוא יכולתם להמשיך לפרוח גם בשנים הבאות ללא השקעה נוספת, רבים מהגיאופיטים הנמכרים זקוקים לתנאים שונים על מנת לעשות זאת כגון קירור (יקינטון וצבעוני), רגישות לאדמה מושקית בקיץ (נורית) או הפרדה של בצלים לאחר שנים לא רבות (נרקיסים), לכך יש להוסיף את משך הפריחה, ישנם הפורחים זמן קצר ביותר 7-14 יום (כלנית, נרקיסים) וכן יחס בלתי סביר של עלווה-פריחה (וטסוניה) מהסיבות הללו אני נוטה שלא להכניס את הצמחים הללו לגינות ולהעדיף במקומם צמחים שיגלו עמידות רבה יותר כגון פרזיות [הלבנות (תמונה) הן האלגנטיות ביותר, לצבעוניות יש מראה צעקני מידי], ספרקסיס אלגנס (תמונה) וספרקסיס גרנדיפלורה (תמונה לפניכם)
צמחים נוספים הם פעמוני הפיה (תמונה), צמח נפלא ועדין אשר מתרבה בקלות, איקסיה כתומה (תמונה), עם פריחה גבוהה צפופה וחזקה, סייפן קרינאוס (תמונה) אשר גם מתרבה בקלות ופריחתו עדינה ביחס לסייפנים המפלצתיים אשר נמכרים בדרך כלל וסייפן טריסטיס (תמונה), עדין עוד יותר, את בצליו יש לטמון עמוק מספיק כדי שהעלים הדקיקים לא ייפלו. חמציץ ורוד הוא החזק, העמיד והפורח יותר מכל החמציצים הן בסתיו והן באביב (בתמונה למעלה), חצב מצוי כמובן אינו זקוק למחמאות נוספות (כתבתי עליו כאן), וגם בן חצב יקינטוני (תמונה), רקפת זקוקה לפוסט נפרד, קנו פקעות הן פי אלף יפות מהתרבותיות ועמידות לאורך שנים ועשרות שנים. אמריליס יפיפה 'בלה דונה' (תמונה) הוא גיאופיט מרהיב וחזק. אני מכיר אותו שנים רבות עוד מגינתה של אימי אך התחלתי להשתמש בו רק לאחרונה.
צמח נוסף שכבר שנים אני שוכח והטמנתי לראשונה השנה הוא בן חצב סוככני (Scilla peruviana)- תמונה– עם פריחה צפופה בהרבה מבן החצב היקינתוני ונמוכה ממנו, כמו כן לא לשכוח רודפיאלה ביפידה (תמונה), גאופיט עם אפשרויות אין סופיות, צל עד שמש מלאה אדמה רוויה עד חוסר השקיה, מתרבה ופורח ללא עלים בספטמבר-אוקטובר.
גיאופיט קיץ הרדום בחורף שניתן לשלב עם גאופיטים של חורף לתחלופה הוא סינינגיה צינורית, זהו צמח נפלא, חזק עם פריחה גדולה אך עדינה וריחנית – (תמונה)
בדרך כלל מקובל להמליץ על שתילת גיאופיטים בקבוצות של עשרה, בעיני זאת בדיחה, פחות מעשרים עד ארבעים פשוט נבלעים לחלוטין. בגינה אני שותל אותם במרווחים קרובים מהמומלץ באריזות לקבלת אפקט חזק יותר. קומפוסט תמיד מומלץ, דשן לא צריך.
ולסיום בפוסט על העונתיים הוספתי שתי תמונות יפות שמצאתי בדיסק און קי מגינות ותיקות שלי.
בלוג נאה, אני קורא מידיי פעם (לא בקביעות בינתיים)
יישר כוח, שמעת על טיולי לקטים? http://www.tvuna.org/lakatim
אם לא אז מומלץ! (:
כן שמעתי על כך.
תודה.
את הרודיפאלה אני מכירה מאחת הגינות שלי מעולם לא ידעתי את שמה וודאי לא על יכולה לחיות ללא השקיה.
תודה על המידע המלבב הזה. ידוע לך היכן ניתן לרכוש בצלים?
רקפת בר מנסיוני נרקבת באחוזים גבוהים בחלקות מושקות.
אפשר לקנות בשתילי הר, עכשיו אני חושב שזה כבר רק במיכלים.
רקפת בר נרקבת כאשר הניקוז אינו טוב וכן כאשר ההשקיה אינטנסיבית, בגינות עם השקיה מועטה הן ישגשגו.