אזוביון

על אזוביונים, יובש, ומה שמכנים בשם לבנדר.

לא יודע כיצד החמצתי עד כה את נושא האזוביונים, אחד הבסיסים המשמעותיים ביותר עליהם שעונה הגינה הים תיכונית יחד עם מרוות, רוזמרין ופלרגוניום.

זה לא מקרי שהגינון הציבורי עושה בו שימוש תדיר; יש לו קשר יסודי שאינו זקוק לשפה מדוברת בשביל לקשרו למקום, אמנם המינים המקומיים נמצאים בשימוש דל אך ככלל זאת משפחה שקשורה בעבותות הן לטבע הקשיח ומוכה השמש אשר מסביבנו והן לתרבות האנושית המפותחת באגן הים התיכון (מוכת האסונות האין סופיים שהתרגלנו אליהם כמו אל השמש המכה).

מגוון המינים של האזוביון אינו רחב כמו הפלרגון או המרווה וכולל פחות מארבעים מינים [עובדה מעניינת כשלעצמה ומעלה תהיה כיצד באותן משפחות: שפתניים לדוגמא סוגים מסוימים עושים חייל ומתפצלים למינים רבים (למעלה מ700 מרוות) ואילו אחרים נשארים לכודים באותו מבנה תורשתי תחת תנאים דומים של לחץ סביבתי]. בטווח הגאוגרפי של אותה ישות הקרויה "ישראל" מצויים שלושה מינים, היפה שבהם הוא אזוביון דגול שגם אני התפתיתי לא פעם לרכוש אותו במשתלה, הוא כה מרשים וקורן שבהגעכם לקופות פשוט קשה להשאירו מאחור, אך ראו הוזהרתם! הוא יתפגר לכם כך או אחרת, חסכו את שברון הלב ואל תרכשו אותו. האזוביון הדגול אמנם צומח בר ממש מתחת לאפנו אך הוא רגיש באופן קיצוני לתנאים בגינותיכם (עודף השקיה, קרקע בסיסית ומים רווי מלחים: אלו הסותמים את הטפטפות) והסיכוי שתיהנו מהפריחה בקיץ שלאחר השתילה הוא כמו הסיכויים לשלום בן אומות העולם.

מאידך גיסא ניתן לגדל אזוביון שעיר אשר צומח בערוצי הנחלים במדבר יהודה. לפני כמה שנים במהלך טיול הביאה פנינה המיתולוגית ("נטף") חופן זרעים ולהפתעת כולם (יש הפתעות בחיים) הצמח שגשג ומשגשג גם בתנאי השקיה קיצית. אמנם פריחתו כמעט אינה מורגשת ביחס למיני לבנדר אחרים אך עוצמת הריח מן העלווה היא אדירה ואם שותלים אותו בסמוך לשביל שם הרגל תיתקל בו אז משב ארומה מופלא יתרומם ויחדור למעמקי ארובות האף, וואו איזה ניחוח! (גובה ורוחב קרוב לחמישים ס"מ)

אני עושה שימוש אינטנסיבי באזוביונים והם מהווים חלק מהשלד המרכזי במרבית גינותיי. עמידותם לאורך שנים, מראם היציב לאורך כל השנה, הפריחה הארוכה של מרביתם יחד עם משיכת פרפרים ודבורים (דבורים מלבד יופיים ועוקצם מושכים גמלי שלמה, זיקיות וכולי) ויכולתם לעמוד בתנאי השקיה מעוטים היא ברכה גדולה בגינה ים-תיכונית.

האזוביון החזק ביותר וגדול הממדים שאינו מתאים לגינות קטנות אלא כשיח רקע בגינות גדולות הוא אזוביון אלרדי. זהו מין כלאיים, עוזי כותב בכתבה יפה באתר שתילי הר שהוא יכול להגיע לגובה של 1.5 מטרים ורוחב של ארבע מטרים. בגן הוורדים בחלק שצמוד לבית המשפט העליון יש פרט שלדעתי מגיע לשני מטרים ואולי אף ליותר מכך, זהו שיח באמת גדול, יתרונו טמון בעלוותו המאפירה ופחות בפריחתו שהיא מצומצמת מאוד, בשל רוחבו הוא זקוק למרחב מחייה מרווח מאוד על מנת להיראות בשיאו ולכן אם יש לכם גינה שכל רוחבה היא שלושה-ארבע מטרים הייתי שוקל בכובד ראש האם להכניסו אפילו בקצה. לטעמי יש לשתלו בגינות עם עומק אסטרטגי של 6-7  מטרים לפחות ולא פחות מכך, באופן זה הוא יכבוש רק את מחצית השטח.

ישנה קבוצות מבוררות של המין אזוביון משונן המאפשרות שונות של פריחה ועלווה בגינה. ככל זהו מין ותיק מאוד בגינון בעל מופעים שונים, מצוי גם בטבע אם אתם מאמינים שהרי אדום הם חלק בלתי נפרד מישראל (נכבשו רק כמה עשרות דורות לאחור בידי דויד) בואו נודה שלפני רק כמה יובל שנים רבים האמינו שכך צריך וכך יהיה, אבל תנודות מדיניות ואמונות מתחלפות כמו קולקציות החורף בפריז)

אני חובב במיוחד את הסלקציה "אזוביון משונן" – 'תת מין מאפיר' שהוא מעט נמוך מהאחרים ועלוותו אפורה לגמרי (האחרים נוטים יותר לירוק) אם כי הפרחים מעט דהויים. (גובה 50 רוחב 70) ואת הסלקציה "אזוביון משונן" 'אימין איפרי'  שהוא מעט גבוה יותר ופריחתו ורודה ולא סגולה כשל שאר האזוביונים. הזן 'פלאומנס בלו' מרשים במיוחד בפריחתו הגדולה אך מעט רגיש יותר לחום והשקיה.

למי שרוצה לבנדר "כמו שלבנדר צריך להיות" מומלץ לגדל את הזן אזוביון בינוני 'גרוסו'. אמנם פורח באביב המאוחר-תחילת הקיץ בגל אחד בלבד אך זה לא גל כי אם צונמי סגלגל. בשאר חודשי השנה נשארת כרית אפורה רחבה מאוד ביחס לגובה (70-80 ס"מ לעומת 30-40 ס"מ) אופיינית ויפה מאוד.

האזוביון שבו אני עושה את השימוש הרב ביותר הוא אזוביון קנרי, שכן גודלו מאפשר להכניסו כמעט בכל גינה, מראהו צפוף על אף עלוותו השסועה צבעו אפור-מכסיף ופריחתו מופלאה לאורך כמעט כל ימות השנה. (ארבעים-חמישים ס"מ גובה ורוחב)

יש לו בן דוד בשם אזוביון מנוצה (מנוצה אמיתי ולא זן הכלאיים קצר הימים ששמו "אזוביון כריסטיאנה" אשר בחורף פרחיו הם בעלי הצבע החזק ביותר מכל האזוביונים אך הוא רגיש לשמש אוגוסט הקופחת או הזן החזק יותר ובעל ניחוח קל בשם אזוביון שסוע עם עוצמת פריחה פחותה) שהוא אוורירי מאוד וכפול בגובה וברוחב, צבע הפריחה מעט כהה מהקנרי, המנוצה זקוק לעיתים לגיזום חורפי על מנת לעודד אותו לצימוח צעיר. אך שניהם עמידים ביותר בכל תנאי שמש ישירה בארץ. מיני האזוביון השונים מכליאים עצמם בקלות וזורעים עצמם לעיתים קרובות, אין זאת בעיה בלתי פתירה ואפילו ניתן לעיתים למצוא כך זן מכלוא חדש אם רק יש סבלנות ומקום לתת להם לגדול (ניתן להעתיקם בקלות לעציץ)

שני המינים האחרונים (קנרי ומנוצה) באים מהאיים הקנריים, כתבתי בעבר ואני חוזר על כך בגלל שהזמנים הופכים את הנושא לדחוף יותר ויותר: בדרכם אל האיים הקנריים (זאת היא אוטונומיה פוסט קולוניאלית של ספרד) טובעים בכל שנה אלפים המבקשים להימלט מהגיהנום אשר באפריקה. לא רק ישראל סוגרת את שעריה ומאלצת בני אדם להלחם באופן ממשי על חייהם במדבר או בים. עושה זאת גם אירופה. כך זה שאנשים מאמינים שיש לאנשים זכויות מסויימות בגלל שהם נולדו במקום מסוים ובזמן מסוים ולאחרים פשוט אין. זה הלב האנושי שמפריד בשל רצף אירועים היסטוריים שרירותיים לחלוטין שהיוו מימוש לגחמותיהם של אין ספור רודנים, כך נקבעו הגבולות, על פי באר המים האחרונה אליה הגיעו פרשי שכירי החרב, משום אבחת חרב בודדת שהכריע קרב או דגל שנפל במערכה והביא לסיומה.

האזוביון על מינו השונים הוא צמח מרפא עתיק יומין, אני מחזיק בבית דרך קבע בקבוק של שמן אתרי ("שמן לבנדר"), חוץ מלטפטף קצת על הסמרטוט בסוף הספונג'ה ולהכניס למבער בטרם הילדים עולים על יצועם הוא טוב למגוון בעיות כגון שפשופים, חתכים, עקיצות ודלקות.

יצא קצת ארוך.

זהו.

עדכון מאוחר.

בסוכות הייתי בגן הבוטני בהר הצופים, מי שלא מכיר מאוד מומלץ. שתולים שם שיחי אזוביון דגול שנים רבות, חלקם בני למעלה מ 15 שנים. מסתבר שהם מצליחים יפה בחמרה והשקיה של פעם בשבועיים בקיץ ואפילו מזריעים עצמם אך העיקר נראה כיחסים של תלות בסלעי כורכר, הם ממש נובטים וצומחים על הכורכר. חלקם ללא טיפת מים.