התרבות הפכה את השליטה בטבע ובפחד הקמאי ממנו לשפה.
אנחנו חיים בחלקים נרחבים בעולם כבר דורות ארוכים ללא זאבים, דובים ואריות. אך יש לזכור שבזמן שגני ורסאי תוכננו בני האדם עדיין התגוננו מול הבר המאיים. זאבים שוטטו אז ביערות סביב פריז כמו גם באירופה כולה. אגדות האחים גרים לא נבנו על פנטזיה אלא על מציאות שבה לפחד הראשוני היה חלק משמעותי ביכולת לשרוד.
אנדרה לה נוטר, מתכנן הגנים בארמונות ורסאי, הפך את השליטה למעשה אמנות. ראשית הוא יצר מטפורה לשלטון מלכו לואי ה-14 על צרפת ולשאיפתו חסרת המעצורים לשלוח את גיסותיו להרחיב את תחומי השפעתו ללא קץ ואחר כך הוא הניע את הצורך הכפייתי לתחזק את המערכת העצומה של עשרות דונמים שבהם גדרות חיות, מאות אלפי שתילים עונתיים המוחלפים שנה אחרי שנה, ואלפי עצים הנטועים בשמונת הקילומטרים הרבועים של הגן.
250 שנים לאחר מכן הפכנו את העולם לסריג של שליטה. מרבית האנושות חיה כבר בערים אשר תפחו למפלצות ענק, מחוברות זו לזו במערכות תחבורה מסועפות. ממעוף ציפור מתגלה לעינינו תיחום השטח לשדות חקלאיים גדולים.
האנושות סרה כיום למרותם של מנגנוני שליטה מופשטים וקונקרטיים; היא מצייתת לצווים תרבותיים – פוליטיים, כלכליים, רוחניים ואידאולוגיים. אלה הצמיחו תרבות ויזואלית שבה התיחום, הגידור, הגבול והבקרה משקפים את השאיפה לביטחון, שאת מימושה אנו תולים בהיענות לסמכות.
השימוש בצומח, השריד האחרון לטבע, בעיר סותר למעשה את מהותו. כיפוף פלדה ויציקות בטון ואספלט הן בהגדרתן פעולות משטור של החומר, וגם אם אדריכלים מנסים מעת לעת לשבור את התבניות המתפתחות של המטריצה הן נותרות קשיחות ומסוגרות. זוהי תבנית של "מכובדות" המבקשת את אישורו של הצופה, ייצוג הולם לשאיפה הבורגנית ליציבות לצד הכמיהה לחוויה אסתטית מזככת.
הרחובות והשדרות שבהם ניטעים עצים הם לעולם אפוא חלק ממערך ארגון שיטתי. בעשרות השנים האחרונות רובם לא רק מוצבים במרחקים שווים וביחסים קבועים בין מרווחי הכביש, המדרכה והבניינים, אלא מהווים חלק מתעשיית שיבוט עצומה, שכן העצים הנשתלים בעיר הם למעשה תוצרי ייחוּרים, כלומר רבבות העתקים גנטיים של מקור יחיד, ומטרתם להשרות אחידות, נינוחות וביטחון.
אין זה מקרי שהתצורה האסתטית של משמוע באמצעות חזרה והכפפת הבר אל התרבות חדרו אל כל רובדי החיים המודרניים, ובמיוחד הצליחו להשתלב במערכת הכלכלית הקפיטליסטית שבה למשועתק, לקבוע ולמזוהה מיוחס ערך רב. כל הרשתות הגדולות מתבססות על הצורך הנפשי בהתמצאות מתמדת במרחב ובמפגש עם המוכר המשוכפל, והתוצאות מוכרות לנו היטב מתחנות דלק, חנויות בגדים, סופרמרקטים ובתי קפה. החוויה האסתטית אשר משעה את הרגע החולף על ידי תיחומו בתבנית חוזרת ניצחה בכל אידיאולוגיה שלטת.
הגן הבורגני, אותו שטח אדמה קטן הצמוד לבית, אינו שונה מאותה תצורה. מושג הגן, שראשיתו באצולה הדתית בסין, יפן וקוריאה באלף הראשון לפני הספירה ושמוכר באירופה מזה כמה מאות שנים, נשען על אותם יחסים טעונים בין בר לתרבות. עלינו להיות ערניים למניפולציה של הערך "בר". רבים מתייחסים לגן כאל מעין "גן עדן", החרגה של המרחב כהטרוטרופיה. עם זאת, בידוד המרחב בניסיון לתייגו בשונות פונקציונאלית, התנהגותית או פסיכולוגית, כמשחק של שדות סמיוטיים, מחמיצה את עיקר הפעולה של הגן ואת מיזוגו המוחלט במיתי. הגן הוא מרחב פיזי שמאפשר את בריחת ההכרה מהתמודדותה עם השתקפות בבואתה הריקה בבואה לחקור את עצמה בכלים אינטלקטואליים. בגן אנחנו "נרגעים" ו"מוצאים שקט", אנחנו "חווים את הטבע" ו"מתחברים אליו".
אך כל הביטויים הללו הם למעשה כסות למשמעות הנגזרת מאסופת החוויות תלויות הזמן והידע הנצברות בחייו של אדם. גם אם ברצונו של מאן דהוא ליצור גינה "טבעית" ובכך "להתחבר" אל "הטבע", הרי שתודעתו עדיין לפותה בכבלים אל התניות התרבות. לכן, ישיבה על ספסל בגינה אינה שונה במהותה מבהייה מול מרקע הטלוויזיה.
עוד על העבודה, כאן וכאן וגם בפייסבוק
זה ניתוח שכלתני,
מנסיוני של אינסוף שעות עבודה בגינות
של אנשים,החוויה שלהם בגינות שלהם היא רגשית,
הגינות משפיעות בצורה חיובית
על ההרגשות שלהם,וזה מה שחשוב לדעתי,
קשה לי להאמין שבבהיה בטלויזיה הם מגיעם לרגש חיובי,עמוק,
שאופטימיות היא השורה התחתונה שלו.
אבישי זה בהחלט ניתוח ולא בהכרח נכון, אני מציין את ההקבלה שנראית בלתי אפשרית משום שבבסיס ההכרה טמונה חוויה דומה מאוד לכלל האנושות, אני בוודאי חושב שלשבת בגינה היא חוויה טובה בהרבה מלשבת מול הטלוויזיה אך היא לא מעמיקה יותר אם ההכרה לא פנויה להקשיב ומתוך כך להיות פתוחה לשינוי. ובשביל להקשיב אפשר גם ללכת ברחוב, לשבת על ספסל, להתבונן בפרחים, ציפורים, בשמיים או באנשים. זאת חכמה קטנה מאוד להתפעל מפריחה של רקפות וללכת אחר כך ולהרוג אנשים בשביל לשמור על "זכויות טבעיות" על האדמה בה היא גדלה.
אבינדב שלום
כשאני חשה בגאות היאוש מן הקיום הסיזיפי ואלים בארץ
אני פותחת את הבלוג הנהדר הזה, קוראת ושואבת מעט תקווה מהרעננות, הרגישות וההומניזם הנושב בו.
תודה
תודה נועה, קצת מעבר למידותי אבל תודה.